in-me > חסמים בגוף ובנפש

חסמי הצלחה הינם גורמים פנימיים שנוצרו בתוך נפש האדם מיום הולדתו ויש הטוענים שאף קודם, כבר מהיותו עובר ברחם אימו. חסמים אלה הינם למעשה תוצרי למידה מהתנסויות וחוויות של האדם , תוצרים שנולדו כתוצאה מצורך להתגונן בפני כל דבר הנחווה כפגיעה או קושי בנפשו של האדם עצמו. עם השנים וההתנסויות שלנו עם העולם מחוצה לנו, אנו מנהלים שתי מערכות יחסים משיקות: האחת עם העולם החיצון, הסביבה והסובבים אותם, והשניה עם המרחב הנפשי הפנימי שלנו.

 

תינוקות מגיעים לעולם כמקור והוויה ראשונית טהורה וחיובית, עם יציאתם מרחם אימם הם נחשפים לעולם אחר, מחוץ לגופם ולשק השליה שהקיף אותם עד כה. כבר משלב הינקות לומד התינוק על העולם וחווה את הקשר בינו לבין העולם דרך אימו או הדמות המטפלת בו. תינוק הוא חסר אונים ובא לעולם עם הידיעה שמישהו צריך לטפל בו, לתת מענה לצרכיו וכי העזרה מגיעה מבחוץ, קרי- הגורמים בעולם החיצוני לו אמורים לזהות את צרכיו בעצמם ולתת  להם מענה. כאשר התינוק נחשף לצרכים אחרים משלו, שאין להם קשר ישיר לצרכיו הוא, למשל צרכים ומצבים נפשיים של האם, הוא נחשף לאיום ראשוני. האיום הראשוני מופיע באופן מוסווה, הוא מופיע בדמות האם, דמות  שהתינוק אמור לזהות כחיובית. כתוצאה מכך, מתקיים תהליך בניית מנגנוני הגנה, מנגנונים שתפקידים להסתיר את הקול האותנטי והמקורי של התינוק, זאת במטרה להגן עליו ובמקומו נוצר מנגנון הגנה משני המייצג את האדם ומגן עליו מפני העולם החיצוני. ההגנות המשניות האלו פועלות בתוך המרחב הנפשי ומגנות על הפונקציות היותר רגישות בנפשנו.

 

לכל חסם יש מטרה חיובית והיא כמובן להגן על האדם מפגיעה, מהתנסות שחווה בעבר ונתן לה פרשנות שלילית. למשל, ילד שקיבל תגובות שליליות מהוריו על הבעת רגשות בצורה מוחצנת ילמד להפנים את רגשותיו ולא לתת להם ביטוי, זאת על מנת להימנע מהתגובה השליליתאו יותר נכון לאמר להימנע מהתחושה השלילית לתגובה שקיבל. ילדה שהופיעה מול הוריה ו/או  אחרים וזכתה לביקורת או חוסר הערכה מספקים בעיניה יכולה ללמוד שאסור לה להופיע מכיוון שכל הופעה מכילה בתוכה את הסיכון בפגיעה מביקורת או מיחס לא חיובי, דבר המתקשר במרחב הנפשי שלה לחוויה לא נעימה. יחד עם זאת, התנהגות זו מבוססת על אסטרטגיית ההגנה שנבנתה במרחב הנפשי ולא על הפוטנציאל וההוויה האותנטית והטבעית לנו, זו איתה באנו לעולם. ההסתתרות של אותו מקור ראשוני מאחורי מנגנוני הגנה יוצרת את בידודו מפונקציות נפשיות אחרות ומתכני תודעה אחרים- והיא המקור להיווצרותן של תפיסות לא מודעות ולמה שפרויד כינה ‘לא מודע’.

 

התודעה היא המרקם שעליו ובאמצעותו נוצרו כלל הפונקציות הנפשיות ונרשמות בה כלל ההתנסויות הנפשיות. מודעות היא היכולת להתייחסות עצמית: הפניית קשב לפעילות המתרחשת בתודעה. המודעות קשורה לשפה, אך למרות מורכבותה ותחכומה יש לשפה קושי רב לייצג התנסויות מתוך הנפש. הסיבה לכך היא, שהשפה האנושית נוצרה כדי לייצג את העולם הסובב. לכן, המודעות להתרחשויות הפנימיות פחותה בהרבה מהמודעות לסביבה החיצונית. המודעות היא הפניית קשב, מילולי בד”כ, לפעולת הייצוג עצמה. אי מודעות, חוסר מודעות, לא מודע וכדומה- אלה הם כל אותם ייצוגים נפשיים שמחוץ לטווח הקשבה של המודעות, אך יש להם נוכחות בתודעה.


הלמידות שלנו לאורך השנים אינן מודעות לרוב ונעשות במסגרת התודעה שלנו. הן מתבססות על חוויות שחווינו, על אמונות שאספנו לאורך הדרך מהקרובים לנו ומתוך הנסיון שלנו עצמנו. למידות אלה מהוות בסיס למערכת ההגנות הנבנות סביב ההוויה המקורית שלנו והן באות לידי ביטוי בהתנהגויות שלנו. פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו תוהים מדוע אנו לא עושים משהו בבטחון מלא כשאנו יודעים בתוכנו פנימה שאנו מסוגלים לו, מדוע יש קול פנימי שהחיים בצורתם הנוכחית אינם מספקים אותנו- אנחנו רוצים עוד או יודעים שיש לנו יכולת להגיע למקומות גבוהים יותר אך במציאות היומיומית דבר לא משתנה.

 

נראה שהדינמיקה הנפשית פועלת במקביל ובדומה להתפתחות המערכת החיסונית הפיזית.  מערכת החיסון היא מכלול מורכב של איברים, תאים ומולקולות שתפקידה להגן על הגוף מפני פלישה של איומים חיצוניים כגון חיידקים , נגיפים, פטריות וטפילים שונים.  בין מרכיביה השונים של מערכת החיסון קיימים יחסי גומלין ענפים, המאפשרים להם לפעול באופן מסונכרן ומתואם נגד פולשים זרים שמהם נשקפת סכנה לגוף. מכאן שהתגובה החיסונית נחלקת לשני שלבים עיקריים, הקשורים זה בזה קשר הדוק:  שלב הכרה ושלב תגובה.  ראשיתה של התגובה החיסונית בהכרה, אשר משמעותה זיהוי האיום על ידי מערכת החיסון. מערכת החיסון מסוגלת לזהות באופן ספציפי ומדויק מגוון עצום, למעשה כמעט אינסופי, של איומים שונים. לאחר שמערכת החיסון מזהה גורם זר, היא מפעילה כנגדו תגובה חיסונית תוך גיוס מגוון רחב של תאים ומולקולות, הפועלים יחד במטרה לנטרל את הפולש הזר או לסלקו. המערכת החיסונית שלנו מתפתחת כבר ברחם האם, ראשית היא צריכה לפתח קודם כל יכולת להתגונן בפני מרכיבים שונים בגוף האם העלולים להזיק לעובר. בדיוק אותו סוג איום שהמערכת הנפשית צריכה להתמודד איתו.

 

בד בבד עם יצירת מנגנוני הגנה, אשר ימנעו מאיתנו לחוש תחושות לא נעימות מהסביבה החיצונית, אנו מונעים מעצמנו לתת ביטוי ליכולת המולדת שלנו, לפוטנציאל המלא שלנו. שווה בעיני הדבר לאותה מערכת חיסונית שתוקפת את הגוף עצמו במקרים של אלרגיה או מחלות אוטו-אימוניות. מערכת החיסון של אדם החולה במחלה אוטו-אימונית היא בעצם נשק יום הדין נגד האדם עצמו, משמע שאותה מערכת שהיתה אמורה להגן עליו היא היא שמאיימת על חייו. בהתאמה, אותם מנגננוני הגנה הקובעים את התנהגותנו ואשר מטרתם להגן על נפשנו הרכה והזכה מפני פגיעה- הם אלה אשר מונעים מאיתנו להצליח, להאמין בעצמנו, לחיות את החיים במלוא החיוניות הטמונה בנו, במלוא העוצמה החבויה וקיימת בפנים, בלב הוויתנו אך מוגנת באמצעות שריון עבה וחזק שמסרב להיכנע.

 

האדם נמצא כל חייו בתהליך למידה המתבסס על שתי מערכות חושים עיקריות. מערכת החושים המוכרת יותר הינה מערכת החושים עליה אנו מבססים את הקשר שלנו ועם הסביבה החיצונית ואת ההבנה שלנו לאותה סביבה, והיא מונה חמישה חושים: מישוש, ריח, טעם, שמיעה וראייה.  הקטגוריה השנייה מורכבת מקבוצה מגוונת של קולטנים, המעבירים מידע מאיברי הגוף הפנימיים ורקמותיו: הקיבה, הלב, הריאות, השרירים ועוד.  קבוצה זו מוגדרת בשם ‘ סנסורים סומאטיים’ ונחשבת כפרימיטיבת וקדומה יותר מקבוצת החושים הפונים לסביבה החיצונית. ההבדל המרכזי בין שתי קבוצות החושים הוא, שלחלק גדול מהתחושות הפנימיות אין מושא מובחן, הן אינטואיטיביות. למשל, תחושות כמו מתח, חרדה, כאב, אי- נעימות, בחילה, הקלה וכדומה אין במקרים רבים מושא ברור ואיננו יודעים מה גרם להן ולמה לייחס אותן.

 

בהיותנו תינוקות אנו חיים עפ”י תחושות אלו ואיננו מסוגלים ליחסן לדבר. התינוק מזוהה עם התחושה עצמה- הוא אינו רעב אלא הרעב עצמו. התינוק הוא בפשטות “צרור של תחושות”. ככל שהוא גדל ומסגל לעצמו יכולות נפשיות חדשות דומיננטיות תחושות הגוף הולכת ונחלשת אבל נוכחותן לעולם איננה נעלמת. התחושות הגופניות הן קול הגוף.  עם השנים וההתפתחות מוצא עצמו קול הגוף כאחד מבין קולות רבים כמו זיכרון, דמיון, מצפון, רגשות, מחשבות ועוד. עדיין, בשאלות קיומיות משקלן של תחושות הגוף ממשיך להיות מכריע (תחושות כמו כאב או רעב, כשהן חזקות, הן משתלטות על התודעה ותגברנה על כל פעילות נפשית אחרת עד יימצא להן מענה). התחושות הגופניות הן הגרעין של הישות הנפשית, והפונקציות הנפשיות האחרות מתהוות מתוך גרעין זה.

 

ד”ר ג’ויס מקדוגל (מקדוגל, 1998) ראתה בביטוי הגופני מטאפורה לבעיה הנפשית. התופעות הפיזיות מופיעות כאשר ההתמודדות הנפשית המקובלת אינה מספקת ובעיקר במצבי מתח ומשבר.משמע, שמערכת החיסון אשר תוקפת את האדם עליו היא אמורה להגן פועלת בדומה ומתוך אותם מניעים נפשיים של מערכת החסמים ההתנהגותיים שיצרנו לעצמנו. כאשר מערכת החסמים אינה מגוננת מספיק או אינה הולמת את הצרכים הנפשיים של אותו אדם, משתמשת נפש האדם בקול הגוף על מנת לאותת סימני המצוקה ולהפנות את תשומת לב המודע לצורך של הנפש, היושב בלא- מודע.


ליצירת שינוי